לכל החולמים שמתגעגעים הביתה

לפני 3 ימים
זמן קריאה 3 דקות

דצמבר 2025

אהובות ואהובים,

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור על תמונת ילדות של יצירת מציאות - חלומות, הדרך חזרה הביתה ומימוש פוטנציאל.

מאז שאני זוכר את עצמי כילד, אהבתי מצלמות. המשיכה למצלמות הייתה כל כך עוצמתית, עד שהייתי חולם עליהן בלילות.

בחיפה עיר ילדותי, כשההורים שלי היו הולכים לשוק תמיד הייתי רוצה ללכת איתם. לאורך השוק היו כמה חנויות צילום, ואני הייתי עוצר שם ופשוט מסרב ללכת. ההורים שלי שעם הזמן התרגלו למאורע, היו משאירים אותי שם באחת החנויות עם אחד המוכרים. המוכר היה מושיב אותי על כיסא גבוה מאחורי הדלפק, מראה לי מצלמות שהכרתי את כל הפרטים עליהן בתיאוריה ואני עם ניצוץ בעיניים הקשבתי להסברים בשקיקה, מתרגש לבחון ולתפעל אותן מקרוב.

חשוב להבין: פעם למצלמות היה ניחוח אחר. הן היו פריט יקרות, משהו ששווה לפחות לשתי משכורות - אם לא יותר. זה לא היה חפץ שלכל אחד יש, או שלכל אחד יש את האמצעים להשיג אותו.

יום אחד ההורים שלי אספו אותי מחנות הצילום אחרי שסיירו בשוק, נכנסו לאוטו ושם קרה משהו כל כך רגיל ובלתי רגיל יחד - ההורים שלי שאלו אותי שאלה מקצועית על המצלמות. כמובן שעניתי מיד את התשובה בלי למצמץ. הם טענו שאני טועה. הם ממש התעקשו ואמרו לי: "רן זה לא יכול להיות.." ואני בביטחון אמרתי: "כן זה כן יכול להיות".

הדיון הזה בינינו התגלגל להתערבות בחסות ההורים שלי:

אם נגלה שאתה צודק, מה תרצה לקבל?

ואני, בלי לחשוב פעמיים עניתי - מצלמה.

הם הסתכלו עלי בחיוך ונענו לאתגר.

אחרי בדיקה עם המוכר בחנות הצילום, הסתבר להם שצדקתי.

ההורים שלי היו אנשים של כבוד. הכבוד עבורם היה חשוב יותר מהכסף.

לכן, למרות שהיה מדובר ב"מיני משכנתא", הם הצליחו, במאמץ גדול, לארגן לי מצלמה מקצועית חדשה סט של עדשות.

לימים אותה מצלמה היוותה קרקע עבורי לפרנסה כנער צעיר וגם לאחר מכן כצלם ספורט, ילדים ותינוקות ואירועים.

אם נחזור לרגע לאותו ביקור היסטורי בשוק,

אני זוכר שכבר ברגע שעלתה הצעת ההערבות, ידעתי.

ידעתי שיש לי מצלמה.

יותר מכך, כשהמצלמה הגיעה לידיי, זו לא באמת הייתה הפתעה עבורי, הייתי בי תחושת דה ז'ה וו, מה שנקרא - Future familier.

איך הייתה בי ידיעה שיש לי מצלמה, עוד לפני שקיבלתי אותה לידיים וכנגד כל הסיכויים?

ילדים עד בערך גיל 14 הם חולמים מקצועיים. מאחר והאישיות בשנים הללו עוד Under construction, הם גרים במוח האמצעי שלהם(The mid brain), זה הבית העקרי שלהם.

כשאנחנו התבגרנו, "זרקו אותנו מהבית", נזרקנו מהחלק הזה במוח ועברנו לעולם ההסכמים שנקרא, החברה שבה אנו חיים. עולם ה"מה השעה עכשיו?", "הבאת את זה?" ו"כן אחראי או לא אחראי", "זה מותר וזה אסור". רק בהזדמנויות מסוימות שיש לנו בהן לגיטימציה אנחנו חוזרים הביתה.

למשל כשאנחנו נרדמים וישנים בלילה, בזמן מדיטציה, תחת חומרים משני תודעה, כשאנחנו יושבים בחוץ ומתבוננים על העננים לחצי שעה כי יש לנו הפסקה בעבודה. מאז יש לנו כל הזמן השתוקקות וגעגועים לחזור הביתה.

הסיפור על המצלמה נועד להזכיר לנו איך זה מרגיש לחזור הביתה.

אני מלמד אנשים לחזור למקום שהם פעם גרו בו, כולנו היינו שם, לפחות כל מי שפעם היה ילד.

בתהליך הזה מחשבות העבר ותודעת העבר הן שמולידות את ההווה, שהוא העתיד של מחשבות העבר.

אתם מוזמנים לעצור ולקרוא את המשפט הזה שוב.

קבלת הקיים זה אקט של לקיחת אחריות על המחשבות שיצרו אותו.

איך עושים את זה? מתעלים מעל כל מה שהיינו בשביל כל מה שאנחנו רוצים להיות.

כי אם לא נתעלה מעל מה שהיינו, נמשיך להרגיש אשמים גם מחר, נמשיך לכעוס גם מחר, נמשיך לפחד גם מחר. למה? כי אנחנו מסרבים לחתוך את החבל של מחשבות האתמול.

אם אנחנו רוצים לקבל את כל מה שקורה עכשיו ללא שיפוט, אנחנו צריכים להבין שמי שאנחנו ברגע הזה, זה לא מי שאנחנו באמת, אלא רק אספקט של מה שהיינו.

הדרך היחידה לשינוי אמיתי היא להחליט היום לחזור הביתה. להתחיל להיכנס למוח האמצעי(Modbrain) לא באופן אקראי בישיבה בפארק, אלא באופן קבוע.

בכל יום: בוקר, ערב וצהריים, לפחות כ20 דקות, לשבת וליצור חלום חדש, ליצור זיכרון מהעתיד. חלום שהוא זיכרון פנטסטי, שהוא מצד אחד ממש לא הגיוני ויחד עם זאת, מרגיש כל כך נכון.

לימים של הגשמה.

באהבה,

רן

מתנות לנשמה

בואו לשמוע עוד על הגשמת חלומות ופוטנציאלים