כל רגע באור כל הנצח יישקל נגד נוצה יום אחד.
כל רגע קובע.
כל מה שאתה עושה נראה וידוע, והוא נתפס הן כצופה והן כמשתתף, הן כעושה והן כמי שנעשה לו - הכל. לכן זה נקרא יום הדין, רוב האנשים בורים והם חושבים או נמצאים באשליה שהמחשבות שלהם אינן דברים. המחשבות שלהם הן דברים. הם נתונים באשליה שמה שהם עושים מאחורי דלת סגורה, איש אינו יודע מלבדם.
זו אשליה. הכל ידוע והכל יוצג.
במצב הזה של רטט גבוה אין צורך שמישהו יסתכל עליך ויגנה אותך. זה יספיק שתראה את זה בעצמך. אין שופט יותר מחמיר מנשמתינו אנו ביום הדין. כולם בנקודה מסוימת עומדים לחוות את זה ולמעשה כבר חוויתם את זה פעמים רבות מספור.
אז עד כמה אתם עוד מכבידים על עסק לא גמור?
עד כמה אתם עמוסים מחוויות לא גמורות?
אם אני אגיד לך שאתה אלוהי, אז הרי החיים האלה שלך אמורים לפתח את האלוהות הזו ככלל.
לא כך?
כמה חוויות, כמה צמתות בחרת באישיות ולא באלוהי, בגחמת הרגע הזה ולא באור הנצח?
זה היה בכל פעם שהתאכזרת למישהו, אפילו ״רק״ במחשבה, שהיית מניפולטיבי, שיקרת למישהו, שפגעת פיזית במישהו, שהלשון שלך השתלחה באחר, שחתרת להרס של הסובבים אותך ושל עצמך, הכל הופך לך באותו רגע של צפייה.
במעמד אור הנצח הזה, אתה הכל.
אתה סובל מהתנהגותך שלך ואתה מרגיש איך זה הרגיש. אתה הופך לאחר שהכית ואתה מרגיש את הכאב חסר האונים שלו. אתה הופך למתעלל ולמתקפה המלאה של זעם משכר מפתה על התמים שאינו יכול להכות בחזרה. אתה מרגיש מה זה שמשמיצים אותך ואת שמך הטוב שמתעללים ומכפישים אותך. אתה תרגיש את זה כי אתה אלוהי ואתה לא קיים בנפרדות בשעה הזו. אתה שלם ואחד עם הכל בשעה זו.
במעבר הזה אתה מבין שאתה ובך כל רשת החיים כולם, ואתה מונע להבנה הזו יותר מאשר בכל זמן אחר.
אתה מרגיש את הנטישה שנטשת, את חוסר האמת שלך והשפעתו על האחר, את האשמה המוטלת עליך שלא כדין. אתה מרגיש את שברון הלב של אהבה נכזבת ואתה זה שנשא את שלשלאות האשמה הזו. אתה זוכה לכבוד ולחוסר כבוד. אתה משועשע ומשעשע. אתה רואה איך זנחת את הערכים האלוהיים שלך. אתה הופך לגוף בייסוריו ובהתעללות בו. אתה הופך להיות המתעלל והמיוסר, זהו שיפוט ואתה מרגיש אותו לכל הרוחב.
אתה מתענג על החלום וההשראה שהייתה לך ואתה מתייאש מאובדן החלום הזה בגיל עשרים וחמש. אתה הופך לחלום עצמו ואז אתה דועך כמו החלום שלא מומש. אתה הופך להשראה עצמה שהתפלאת ממנה ואז אתה הופך לשעמום של חוסר מעש. אתה רואה את ההנעה של רעיונות ומושגים חדשים שהמצאת, ואז אתה הרעיון עצמו, צורת המחשבה, ואתה רואה בו ביצה לא מטופחת, לא אהובה ושלעולם לא בוקעת. אתה רואה את הרעיון שמעולם לא יצא לפועל ואת הכאב שלו בשל כך.
אתה רואה הכל כי כולך אלוהי.
היסוד הסובייקטיבי בכל זה חשוב מאוד כי ליבת העצמי היא סובייקטיבית וכך העצמי הופך להיות מועשר יותר.
אתה רואה כמה פעמים היית צריך לבקש סליחה ממישהו, ואתה רואה את כל הפעמים שלא ביקשת זאת מעצמך. אתה רואה את כל הפעמים שהיית יכול לאהוב, אבל עצמך האנוכי לא מצא אף אחד. אתה רואה את המקום הריק שבו האהבה לא חיה ואתה מונע בו מריקנות ויאוש.
אתה רואה הכל. ובחשיפה הזו אתה מוצא שלמות אפילו בסבל, באותו רגע נדיר.
ואיך אפשר בכלל לתאר סבל בלי גוף?
רגש, למרות שהוא נוצר על ידי גירוי חשמלי מהמוח מנוירונים ולאחר מכן נשלט בגוף באמצעות שחרור הורמונים, הופך לדבר חי. זה שדה אנרגיה. עם שדה האנרגיה הזה אנו חיים ושזורים בתוך מארג האנרגיה הזו.
אתה לא יכול לבטל את זה, אף אחד לא יכול. זה כבר נעשה. הקובייה הושלכה והפור הוטל. זה לא דבר רע ואפילו הכרחי עבור בור שלא יודע שכל הדברים האלו שעשית, עשית לעצמך.
כולנן עברנו את הסקירה של חיינו לאחר המוות, אחרת לא היינו כאן היום שוב בגוף. בימי קדם זה נקרא יום הדין. זה אכן יום הדין, אלא שאין כאן פסק דין. זה נעשה כדי לרענן את הזיכרון שלנו על מה שעשינו, אך מנוקדת מבט אינסופית של כל היש, כל מה שאנחנו באמת.
אנו ישויות טרנספרסונליות, קרי עברנו מפרסונה לפרסונה - מגוף אחד לאחר פעמים אין ספור. אך עדיין עם יחודיות אישית - המיינד שלנו.
ומזה מיינד?
יחודיות קוואנטית שנקרא בעת העתיקה, רוחינו הקדושה.
אתה לא צריך למות כדי לחיות שוב, אם בכל רגע בחייך תהיה נוכח כבמעמד אור הנצח. לא תצטרך לוותר שוב על הגוף לשם סקירת חיים כי זה כבר נעשה בכל רגע ובכל נשימה בחייך.
ואתה קל כנוצה, אתה שלם.
רן
コメント